המאמר דן בעיקול זכויות בנחלה, שהן מסוג בר רשות, והן אינן חלק מעיזבון המתיישב שנפטר.
ככלל כאשר הזכויות בנחלה החקלאית הן מסוג של בר רשות, אזי הזכויות בנחלה אינן חלק מהעיזבון, חוק הירושה איננו חל, והזכויות מועברות על פי הוראות חוזה ההתיישבות של האגודה החקלאית (חוזה דו-צדדי, או חוזה משולש), וכן על פי הוראות התקנון ככל שהתקנון מתייחס להעברת הזכויות, כמו במושב שיתופי.
ונשאלת השאלה, האם ניתן יהיה להיפרע מהזכויות בנחלה לצורך תשלום חובו של המתיישב שמלאו ימיו, שהרי עזבונו של המתיישב הוא החייב בתשלום חובותיו, ולכאורה נכסים שאינם חלק מעיזבונו של חייב אינם מהווים טרף לנושיו.
אלא שחוב המתיישב שהיה מובטח לנושה יכול שיהיה מוחרג מהעיזבון, וזאת בכפוף להוראות הבטוחה. ראה סע' 101 לחוק הירושה הקובע כי "חוב מחובות המוריש שהיה מובטח ערב מותו, אין הוראות חוק זה פוגעות בגבייתו מתוך הבטוחה."
לכן, יש לבחון את מהות החוב של המוריש. אם מדובר בחוב כגון הלוואה שעשה המתיישב, ואשר לגביו התקבלה הסכמת האגודה השיתופית, הסוכנות היהודית (כאשר מדובר בחוזה משולש) ורשות מקרקעי ישראל (להלן: "הרשות למקרקעין"), לשעבד את הזכויות בנחלה, כבטוחה לנושה, שאז יחולו ככל הנראה הוראות סע' 101 לחוק הירושה, והנושה יוכל להיפרע מהזכויות בנחלה, אפילו אינן חלק מהעיזבון.
אם מדובר בחוב אשר לגביו לא התקבלה הסכמה מוקדמת של האגודה, הסוכנות ורשות המקרקעין, ומדובר בחובו האישי של המוריש כי אז יש לבחון האם מדובר בחוב שנוצר כתוצאה מהפעילות החקלאית של הנחלה, או בחוב אחר.
בהפ (י-ם) 3411/04 הרפו יצחק נ' טל שחר, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ פסק ביהמ"ש כי כאשר הזכויות בנחלה מועברות לבן הממשיך, חב הבן הממשיך את חובות אביו שנוצרו כתוצאה מהפעילות החקלאית במשק. ראה לשון פסה"ד כדלקמן:
"אם עסקינן בבן ממשיך אשר ירש את אביו, כפי שנטען בחלק מההליכים, הרי שיחד עם זכויותיו ירש אף את חובותיו. מנגד, אם המבקש אינו יורשו של אביו, כפי שנטען בהליכים אחרים, אזי המשק הינו רכוש העיזבון וניתן לממשו לאור חובות העיזבון."
לעניות דעתו של כותב שורות אילו מדובר בהחלטה שגויה, וזאת מהטעמים הבאים:
א. בן ממשיך איננו יורש את אביו לעניין הזכויות בנחלה, באשר הן אינן חלק מהעיזבון.
ב. בכל מקרה הזכויות בנחלה (המשק בלשון פסה"ד) אינן רכוש העיזבון, ולכן לא ניתן לממשן לצורך תשלום חובות העיזבון.
ג. הנחלה איננה תאגיד משפטי, ואיננה יכולה להיות תאגיד משפטי, ולכן לא ניתן לייחס חובות לנחלה. ניתן לייחס חוב אך ורק לאישיות משפטית.
במקרה אחר תא (טב') 2149/01 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עזבון המנוח יוסף יונג ז"ל דן ביהמ"ש בשאלה האם עיקול שהוטל על מתיישב בגין חובו האישי לבנק, ואשר נרשם בספרי הרשות למקרקעין, מונע את העברת הזכויות בנחלה על פי הוראות חוזה ההתיישבות, וכן מאפשר לבנק הנושה לממש את העיקול באמצעות מכירה כפויה של הזכויות בנחלה.
עמדת הרשות למקרקעין הייתה כי אין לנושה זכות להיפרע כדי החוב באמצעות מימוש העיקול.
בימ"ש השלום פסק כי ניתן לממש את העיקול. ביהמ"ש קבע כי מאחר ועל פי תקנה 381 לתקסד"א, משזכה תובע בתביעתו, ימשיך העיקול הזמני לעמוד בתוקפו עד לביצוע פסק הדין, ולכן המשמעות היא כי התובע רשאי לממש את הזכות המעוקלת , באמצעות מכירתה, על מנת להיפרע את החוב שנפסק לו בפסק הדין.
ביהמ"ש המחוזי (בערעור), נמנע מלחזור על קביעתו של בימ"ש השלום אלא קבע כי "כפי שעיקול שהוטל על בעלות בנכס ימשיך להיות תקף גם לאחר פטירת בעל הנכס וניתן היה לממשו לצורך גביית חובו של הנפטר, כך עיקול שהוטל על זכות "בר רשות"."
לעניות דעתו של כותב שורות אלו שגה ביהמ"ש כאשר הקיש מימוש עיקול זכות בר רשות ממימוש עיקול זכות בעלות, שהרי זכות בעלות הינה חלק מהעיזבון, ופשוט שעומדת לרשות הנושה, ואילו זכות הבר רשות שאינה חלק מהעיזבון, לכאורה אינה יכולה לשמש לצורך חובות העיזבון.
כל הנראה שדעתו של ביהמ"ש המחוזי לא הייתה שלימה עם עצמו, שכן בסייפא של דבריו אמר : "דומה גם כי ניתן לממש את הזכות שעוקלה לצורך פרעון החוב שלגבייתו הוטל העיקול". (ההדגשה לא במקור ע.ד.)
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה לרשות ערעור, מבלי שנתן דעתו לשאלה האם ניתן או לא לממש את העיקול.
נפנה עתה לסוגיית מימוש נכסים שאינם חלק מהעיזבון, אך בתחומים אחרים, וזאת על מנת לחדד את השאלה העומדת בבסיס המאמר, האם יכול נושה לממש עיקול שהוטל על נכס של חייב, לאחר שהחייב נפטר, והנכס איננו חלק מהעיזבון.
בתיק דב"ע נז3-98/, 3-101 שמילוביץ ? בית חולים בלומנטל בע"מ ואח' דן ביהמ"ש בשאלה האם יכול מעסיק לקזז את חובו של עובד שנפטר מפיצויי הפיטורין המשולמים לשאריו של העובד, שהרי עומדת למעסיק הזכות לקזז חובות של עובדיו מתשלום פיצויי פיטורין.
על פי סע' 5 לחוק פיצויי פיטורים:
(א) נפטר עובד, ישלם המעביד לשאיריו פיצויים כאילו פיטר אותו.
(ב) ...
(ג) פיצויים המשתלמים לשאירים של עובד שנפטר לא יראו אותם כחלק מהעזבון.
ביהמ"ש פסק כדלקמן:
"נקודת הזמן של פטירת המנוח (להלן ? הרגע הקובע) היא שיצרה את הזכות לפיצויי פיטורים לגב' שמילוביץ, אך בד בבד, בו-זמנית, באותו הרגע הקובע היה המנוח ככל אדם נפטר לחסר יכולת (לא רק פיזית אלא גם משפטית) לקבל כספים ולחוב חובות. זכויות הנפטר ברגע הקובע הן זכויות עיזבונו וחובות הנפטר הן חובות עיזבונו..... הסכום שמעביד רשאי לנכות מפיצויי הפיטורים... הוא "סכום של חוב שחייב העובד למעביד", אבל ברגע הקובע, "רגע הפטירה" שבו נוצרה הזכות לפיצויי פיטורים ? לא קיים עוד "סכום של חוב שחייב העובד למעביד", מפני שחוב העובד ברגע הפטירה היה לחוב העיזבון.
פיצויי הפיטורים במקרה זה גם הם אינם של "העובד", הם פיצויי פיטורים של ה"שאיר", במקרה הנוכחי, של האלמנה. הם שייכים רק לה, ואין העיזבון יכול לנגוס מהם מאומה.
ככל שנשליך פסיקה זו על פטירת מתיישב בעל חוב, הרי שברגע פטירתו הופכים חובותיו לחובות העיזבון, ברגע פטירתו עוברים הזכויות בנחלה, בכפוף להוראות חוק ההתיישבות, לזכויות של אחר, והעיזבון איננו יכול לנגוס מאומה מזכותו של האחר.
בתיק הפ (ת"א) 200883/06 טני עמר נ' הפניקס חברה ישראלית בע"מ דן ביהמ"ש בשאלה האם עיקול שהוטל על זכויותיו של מבוטח עומד בעינו לאחר פטירת המבוטח וחוסם את מימוש הזכויות לפי הפוליסה ע"י המוטבים, כאשר המוטבים אינם המבוטח.
במקרה זה פסק בית משפט השלום, בניגוד להלכה מנחה של בית המשפט המחוזי שנקבעה בתיק בר"ע 200842/98 קורן ואח' נ' כהן (1999), וזאת נוכח ביקורת מלומדים על ההלכה המנחה, לפיה כאשר קביעת המוטבים ע"י המבוטח היא בלתי חוזרת, העיקול שהוטל על המבוטח החייב אינו חוסם את העברת תשלומי הפוליסה למוטבים, לאחר פטירת המבוטח, וכאשר קביעת המוטבים איננה בלתי חוזרת, כי אז העיקול חוסם את המוטבים, והנושים זוכים בתשלומי הפוליסה.
ביהמ"ש קבע כי העיקול שהוטל על המבוטח החייב איננו חוסם את המוטבים:
" סיכום הדברים הוא, שהעיקולים שהטילו הנושים דנן חלו על זכויות המבוטח- המנוח ולא על זכויותיהם של המוטבים-המבקשים; הזכות לקבלת תגמולי הביטוח בפטירת המנוח הינה של המבקשים, וזו לא עוקלה מעולם; זכות זו הינה לקבלת תגמולי הביטוח כולם, ללא אבחנה בין מרכיביו....משכך, הזכות לקבלת תגמולי הביטוח כולם הינה של המבקשים."
וראה שמדובר בתשלומים שהם נכס שאיננו חלק מהעיזבון, כפי שנקבע בסע' 147 לחוק הירושה:
"סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון".
עיון בפסיקה מאוחרת לפסק דין זה מראה כי בתי המשפט אימצו את פסק הדין כהלכה המנחה.
לסיכום, ניסינו ללמוד כיצד משפיע עובדת היות הזכויות בנחלה, זכויות בר רשות אשר אינן חלק מהעיזבון, על מימוש עיקול הזכויות שהוטל בגין חובו של מתיישב, לאחר פטירתו, באמצעותו מכירת הזכויות ע"י הנושה למרבה במחיר.
ראינו כי ככלל הפסיקה קובעת כי נכס שאיננו חלק מהעיזבון, מועבר לזוכה בו על פי ההוראות הפרטניות, וכי הנושה איננו יכול לטרוף את הנכס, אפילו הוטל עליו עיקול קודם לפטירת החייב. במקרה של זכויות בנחלה פסק ביהמ"ש כי הנושה יכול לממש את הזכויות, אלא שמדובר בפסיקה שאיננה עולה בקנה אחד עם העיקרון לפיו חובותיו של אדם מוחזרים לנושיו לאחר פטירתו מנכסי העיזבון בלבד, אלא אם הוסכם אחרת קודם הפטירה.
הכותב הינו עו"ד המתמחה בתחום המסחרי כלכלי ובמיוחד באגודות שיתופיות.
האמור ברשימה לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים כאלה או אחרים או להימנעות מהם. על הקורא לפנות ולהתייעץ עם עו"ד המתמחה בתחום הספציפי בטרם נקיטת כל פעולה משפטית כזו או אחרת. כל המסתמך על האמור בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד והאחריות לכל תוצאה, ישירה או עקיפה, בשל הסתמכות על האמור, תחול על המשתמש בלבד.
